תבע את השכנה שבגללה לא יכל לבנות ממ"ד בדירתו ונאלץ לגור בדירה חלופית

לפניי תביעת התובע, שכנם של הנתבעים, לפיצויו בגין עלות שכירות דירה חלופית, בזמן שנמנעה ממנו בניית ממ"ד בדירתו, עקב התנגדות הנתבעים.

בין הצדדים התנהלו הליכים משנת 2011 בקשר עם בקשת התובע משנת 2010 לבניית ממ"ד לדירתו, כאשר הנתבעים התנגדו לכך. ביום 9/7/13 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה בעש"א 36004-06-12 בערעור על פסק דין של המפקחת הנכבדה על רישום המקרקעין, כי מאחר ומדובר בשני מבנים, על התובע ורעייתו לקבל הסכמת הרוב מדיירי שני המבנים המהווים רכוש משותף לבניה, ולאחר מכן את הסכמת רוב הדיירים במבנה ב' בלבד לעניין השימוש בקירות החיצוניים, שהוצאו מכלל הרכוש המשותף (פסק הדין צורף לכתב התביעה). בית המשפט המחוזי החזיר את התיק להכרעת המפקחת בשאלת קיום הרוב הנדרש, בין השאר לאור טענת הנתבעים כי חלק מהדיירים חזרו בהם מהסכמתם, וכן בשאלת חוסר תום הלב במקרה שיקבע כי לא היה הרוב הדרוש. ביום 14/1/14 קבעה המפקחת הנכבדה בתיק 28/11, כי ישנה הסכמה של הרוב הנדרש, 6 מתוך 8 מהדיירים שבשני המבנים, וכי התובע ורעייתו רשאים לבנות את הממ"ד (פסק הדין צורף לכתב התביעה, ומפרט גם את השתלשלות העניינים שלפניו). בפסק דינה מציינת המפקחת הנכבדה כי לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד לא היה ראוי שהנתבעים יעלו את הטענה, שנדחתה, על חזרת חלק מהדיירים מההסכמה ועל זיוף חתימת אחת מהדיירים. על קביעה זו מבסס התובע את תביעתו. יצויין כי על פסק דין זה הגישו הנתבעים ערעור, שנדחה ביום 28/5/14, עש"א 53903-02-14.

בדיון אתמול, ולבקשתי הוצגה ראייה לנזק הנטען, והוגש מסמך "הארכת הסכם" לפיו הוארך הסכם שכירות של התובע ורעייתו מיום 28/8/11, שהיה בתוקף עד ליום 31/8/13 לשנה נוספת, עד ליום 31/8/14 (ת/1). הנתבעים הגישו גם מסמכים, המעידים על טענותיהם בעבר בערכאות השונות (נ/2 עד נ/4).

הנתבעים התגוננו בטענה כי הימשכות ההליכים במשך ארבע שנים, ולא רק שבעת החודשים נשוא התביעה, נגרמו ע"י הגורמים המשפטיים ולא ע"י הנתבעים, וכי עד היום לא החל התובע בבניה ואין לו היתר בניה. כבר עתה יצויין, כפי שהבהרתי לצדדים בדיון, כי קביעותיהם של המפקחת הנכבדה על רישום המקרקעין ושל בית המשפט המחוזי מהוות מעשה בי-דין, ולא יתקיים כאן כל דיון בטענות, שכבר הוכרעו ע"י ההכרעות המוסמכות. כך הן רוב טענות הנתבעים בכתב ההגנה ובדיון, והן נדחו אחת לאחת.

בכתב ההגנה מאשרים הנתבעים כי התובע ורעייתו עזבו את הדירה נשוא התובענה בשנת 2011 בקשר עם בקשתם לבניית ממ"ד והתנגדות הנתבעים (סעיף 5 לכתב ההגנה), אך חוזרים ומפרטים את ההליכים הקודמים, בהם בתחילה לא ניתן לתובע אישור לבנות את הממ"ד במשך שנים, שגרמו גם לנתבעים הוצאות ניכרות. הנתבעים עותרים לדחיית התובענה ולחוב התובע בהוצאות לדוגמה בגובה סכום תביעתו.

לא ניתן לבודד תקופה מסויימת מתוך מסכת ההליכים המשפטיים המסועפת בין הצדדים, ולקבוע כי על הנתבעים דווקא לפצות את התובע על תקופת השכירות שבין יום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 9/7/13 (יש אי בהירות במועד חתימת פסק הדין, כאשר בראשו מופיע התאריך 9/7/13 ובסופו התאריך 7/6/13) ועד פסק הדין של המפקחת הנכבדה על רישום המקרקעין מיום 14/1/14.

התנהלות ההליכים בין הצדדים מעידה כי כל צד "נלחם" על עמדותיו, ולבסוף "נכשלו" הנתבעים מאחר ולא הוכיחו את טענותיהם. קביעת המפקחת הנכבדה לפיה "לא ראוי היה שהתובעים [הם הנתבעים כן, ג.ס.ב] יאחזו בקרנות המזבח ויתקפו את טופס ההסכמות באופן בו תקפו", וכי "הטענות בנוגע לחזרה מהסכמות, חתימה מזוייפת וכיוב' יפה היה לולא היו באות לעולם" (סעיף 38 לפסק הדין), אינה עומדת בחלל ריק, ויש לקרוא את מלוא הנמקת פסק הדין. 

ניתן לחייב צד להליך שפעל וניהל אותו בחוסר תום לב, אולם אי הצלחה בהוכחת טענות מסוימות, כפי שארע כאן, אינו מגיע לכדי חוסר תום לב או רשלנות גסה. במקרה זה, לא כך נקבע, ואני מוצאת כי עמידת הנתבעים על טענותיהם, אף שנדחתה בערכאות המוסמכות, אינה מביאה למסקנה כי פעלו בחוסר תום לב.

"במישור המהותי, ראוי, כעניין של מדיניות, להכיר בעילת רשלנות באופן שהתנהגות עוולתית של התובע תטיל עליו אחריות בנזיקין.  אולם כאן ראוי להדגיש כי איזון נכון בין האינטרסים הראויים להגנה של התובע ושל הנתבע מחייב לקבוע רמת התנהגות מיוחדת למערכת יחסים זו. על-פי רמה זו, תידרש רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בזדון או בחוסר תום-לב על-מנת להעמיד לנתבע עילת תביעה ברשלנות.... לא אתיימר לקבוע את מאפייניה של התנהגות העולה כדי הפרת חובת הזהירות בעניין הנידון, הן משום שיש לקבוע זאת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה והן משום שבענייננו נקבע כעניין שבעובדה שהתובע נהג ברשלנות גסה ואף בחוסר תום-לב" (רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638). שם נקבע כי תובע, שביקש צו עיקול זמני, מסר לבית המשפט עובדות לא נכונות בחוסר תום לב.